שלום לכולן
ביום חמישי האחרון הגיעה נסיכה חדשה לעולם.. ליבי 🥹🥰

זו הודעה ארוכה אז.. אמ;לק
27 שעות, פיטוצין, כאבים קשים מנשוא, בלי התקדמות פתיחה, אפידורל, 3 חילופי משמרות, התפתחות שלי כיולדת בכל התהליך ובסוף........ לחיצות של שני צירים והיא הייתה בחוץ 💪💪

בשלישי ב7 בבוקר הרגשתי פקיעה של שק מי השפיר והמים החלו לזרום בטפטופים.
הופתעתי נורא והרגשתי שהשוק קצת משתלט עליי, אחרי שיחה עם אורן הבנתי מה עליי לעשות ונכנסתי לזון שלי- שעה וחצי היינו בבית אני עם אוזניות ונשימות אוג'יי כי הצירים לא היו סדירים.
טיפ שווה- בירידת מים לשים תחתון של אחרי הלידה ובגדים רגילים מעל. מחזיק מעמד כמה שעות..
הגענו לאיכילוב וקיבלו אותנו במיון עם פתיחה 2.
באחת הפעמים שהלכתי לשירותים ראיתי שמי השפיר לא נקיים לחלוטין ועדכנתי את האחות שטיפלה בי.
לאחר התייעצויות הוחלט להעלות אותי לחדר לידה ולהתחיל זירוז עם פיטוצין.

גל, מיילדת מהממת קיבלה אותי, עשינו שיחת היכרות ומיד קלטנו את הוייבים אחת של השנייה, בעלי פתח את התיק לידה וארגן לנו את כל החדר-
נורות לד, שמנים אתריים, מוזיקה....
המקום היה עמוס נורא והתחברתי למוניטור רגיל (לא היה אלחוטי)
התחלתי עם הפיטוצין, עשיתי דיקור ורפלקסולוגיה לקידום הלידה, הצירים עדיין לא היו סדירים והסתדרתי עם רק נשימות.
כשהמינון התחיל לעלות הצירים נהיו יותר קצובים והתחלנו תחנות.
כשהיה צריך להעלות למינון יותר גבוה גל עשתה לי בדיקה וגילינו שנשארה פתיחה 2.
זה היה רגע קשה כי כבר עברו כמה שעות והרגשתי שממש עשיתי השתדלות והייתי בזון שלי, וגם הצירים היו יותר כאבים.
החלטתי שאני ממשיכה למינון הבא בלי אפידורל.
אני לא יודעת כמה זמן החזקתי ככה, אבל הגיע שלב שהצירים ממש צמודים והכאב היה בלתי נתפס, בלי יכולת מנוחה בין ציר לציר.
בעלי שיחק אותה!! היה איתי לגמרי, המשיך לנשום גם כשאני התפרקתי, החזיק אותי והיה ממש סלע איתן עבורי באותם הרגעים.
ביקשתי להפסיק עם הפיטוצין ולקרוא למרדים בשביל אפידורל.

המשמרות מתחלפות ואני קיבלתי מיילדת חדשה. אני יכולה לנשום כי האפידורל כבר משפיע, ואני מרגישה שהצוות החדש לא מכיר אותי ולא רואה ומרגיש אותי.
רגע משבר היה לאחר שביקשתי פעמיים לעשות פיפי (עם אפידורל צריך להמתין שעתיים וחייב לחבר קטטר חד פעמי, סופר נוח אגב 🤣) אבל אני לא עשיתי פיפי בערך 5 שעות, הייתי עם עירויי נוזלים ועוד שתיתי בעצמי 🤦‍♀️ ואני מרגישה את ליבי עם הצירים מנסה לרדת למטה, דוחפת ולא מצליחה. ואני פיזית לא יכולה לעשות פיפי.
הייתי בטוחה שזהו אני בפתיחה 10 ומתחילה הלידה ביחד עם השלפוחית שלי.
איבדתי את זה ממש, יצאתי על כל מי שהיה לידי- על בעלי צעקתי שייצא למסדרון ויקרא למישהי, על הרופא שהגיע ועל המיילדת, שאמרתי לה פעמיים שאני רוצה לעשות פיפי ולא ראתה אותי. היא חיברה לי את הקטטר, ומסתבר שהצטבר לי וחצי של שתן בזמן הזה.

מפה לשם ומשם לפה רק חיכיתי שהמשמרת הזו תסתיים, וגם אז כשהסתיימה עוד פעם נתקעתי עם פיפי כי היו חילופי משמרות 😑

למרות שמבחינתי המיילדת שלי לא התאימה לי בשום צורה, זה יצא לטובה כי במהלך כל הלילה אני ובעלי הצלחנו לישון ולאגור כוחות להמשך.

כשהגיעה המיילדת החדשה שלי הייתי קצת יותר מאוששת בגלל המנוחה ואמרתי לעצמי שאני חייבת ליזום את שיחת ההיכרות שלי איתה כדי לגייס אותה לצידי, שתדע מי אני, מה חשוב לי, מה עשיתי ולמדתי עד עכשיו. וכך היה...
בבדיקה הגעתי לפתיחה 5 עם צוואר מחוק.
משם כבר הכל התקדם מהר יותר...
באזור השעה 10 וחצי 11 הגעתי לפתיחה 10 אבל ליבי לא ירדה בספינות. המיילדת המליצה לי תנוחות של ניענוע והתחלנו...
באחד הצירים נדרשתי ללחוץ כדי לעזור לליבי לרדת למטה.
אחר כך הייתי צריכה להיות בעולם שלי, שמתי כיסוי עיניים והמשכנו עם תחנות בשכיבה על הצד.
הגיע רגע הלידה, שני צירי לחץ וליבי הייתה בחוץ 🤩

במהלך כל התהליך היו לעיתים האטות בדופק של ליבי, כשהיא יצאה החוצה התברר שחבל הטבור התלפף פעמיים סביב צווארה.
עם זאת היא הייתה גיבורה והתעלתה על הכל.
וההמלצה שלי היא להיות אופטימיות, עם יד על הדופק, להרגיש את עצמכן כל הזמן, לשתף את בן הזוג בכל התחושות והרגשות שלכן כדי לאוורר את המיינד ולדעת שבשנייה שהוא או היא יצאו לאוויר העולם- כבר לא מרגישים שום כאב. אמיתי.